"הגוף" מעורר סקרנות, השתוקקות, דחיה והתעלמות. הוא מה שנגלה ומה שמוסתר ומסמן את ההתמודדות עם היצרי ואת הקשר הדיאלקטי בשאלת גוף נפש כפי שהתעצבה בשיח הפסיכואנליטי. הגופני סימן את המצע לנפשי, האזורים הארוגניים להתפתחות הפסיכו-סקסואלית, הגוף ותפקודיו כמרחב מטפורי וסימבולי לתהליכים רגשיים. תהליכי הפנמה יסומנו כמערכת עיכול, השלכה כהפרשה, הקאה כהעדר הכלה ומרחב פנימי, וכך הגוף הממשי מהווה כרשת ראשונית של מסמנים לגוף המדבר, ייצוגים שמתארגנים לשפה ולסדר הסימבולי.
"התינוק הפרוידיאני" נולד אל המתח שבין תרבות ויצר.היררכיה של כוח ושליטה מופעלת על גוף האדם מלידתו וההנאה והיצירתיות, שהם בליבה של חיות גופנפש, נפגעות. כיוון שהגופני והיצרי נחוו בצמידות, דיכוי של חיות הגוף נראתה הכרחית לכינונה של תרבות. הגוף האובייקטיבי, הביולוגי, נותר בשיח אך היחס כלפי הגוף הרוטט התאפיין בעליונות המשולבת בזרות וניכור.
המקום של הגוף בתרבות השיח הטיפולי, בעיקר בפסיכואנליזה ההתיחסותית והפמיניסטית וכן בגישות של פסיכותרפיה גופנית ושל עבודה עם טראומה, התרחב להכרה בממשותו. כבר לא רק דימוי או מטאפורה לתהליכים רגשיים או מצע לשפה. אך הגוף קשה לאחוז בו. "הגוף" עדיין ואולי לתמיד נחווה/ת וחשוף/פה בו זמנית להנאה וטוב אך גם לפגיעה וכאב. הוא/ היא מערבים רכות וקשיות, טוהר ולכלוך, ריחות וטעם וכמיהה לנראות ולהתגלות. פורמולה עתיקת יומין של הגיון הישרדותי אבולוציוני, ממשיכה לתת את סימניה בגוף שהוא בעל יכולת השתנות והתקיימות באדפטציה לתנאי הגידול והתרבות שבסביבתו. כך למשל נראה איך חסך פיזי פוגש את הגוף המתפתח באופן אחר מדחייה, או משנאה או מהשתמשות וניצול. לכל פגיעה או חסך יש סימנים ועדויות, שניתן לראות הן בהתארגנות הגופנית אנרגטית של הסובייקט והן באופי הקשר עם האחר/ת.
בקבוצה לימודית, הזמנתי את המשתתפים לחקור תנועה התפתחותית בה ניתנה תשומת לב רבה לתנועה/ אי תנועה ולכל מה שמתעורר בגוף בשכיבה ובמעבר לתנועה במרחב. אחת המשתתפות התקשתה להניע את חלק גופה התחתון וכדי לנוע במרחב נעזרה בעיקר בידיים. היא יכלה כמובן להתארגן ברגע לתנועה זורמת ואינטגרטיבית, אך התמסרה לאופי התנועה ולחוויה שעלתה בה שהייתה מוזרה, מעוררת לחץ אך גם מוכרת. במפגש הבא היא סיפרה שבאותו שבוע, מראה של ילד מגובס בידו ברחוב, התחבר בהפתעה למה שתמיד היה גלוי אך לא נגיש עבורה למחשבה, הרגשה, ביטוי ומשמעות : "נולדתי עם בעיה מורכבת במפרקי הירך. הייתי מגובסת באגן ובהמשך, לאורך שנתיים, טופלתי בקשירות ובהחתלה כפולה. לאורך השנים ראיתי תמונות שלי כתינוקת מגובסת וקשורה, אבל אני חושבת שהתעלמתי, למעט מהעלבון שלי מסיפור חוזר, לכאורה משעשע, על כך ששכבתי כמו חרק על הגב, מנסה שוב ושוב להתהפך. כששאלתי השבוע את אמא שלי, היא אמרה שבכיתי הרבה אך הייתי כבדה ומסורבלת בגלל הגבס והמתקן וקשה היה להחזיק אותי על הידיים. מבחינה רפואית החלמתי, ולא הייתה לי שום מגבלה. להפך, הייתי ילדה ספורטיבית ותזזיתית. יחד עם זאת, חוסר אונים ותחושת חוסר ערך עמוקה הנלוות אליה, זו הרגשה נפשית מוכרת לי מאוד, לכאורה לא בהלימה לעיסוקים הרבים שלי".
מה נרשם בגופה של המספרת את סיפור הגוף – המתח באגן, העדר התנועה, תחושת אי הנחת המחלחלת מהורים המתקשים להכיל את המשקל הפיזי והרגשי, ההשפלה מהמלעיגים, המאבק וחוסר האונים לצד הפיצוי התנועתי בהמשך שהפך לזהות; אם לכאב פיזי איכות שונה מתסכול ולהשפלה רישום שונה מהזנחה, בהקשבה לסיפור הגוף, את מבטי לכדו עיניה, שמצויה בהן עצבות גדולה. בדיעבד אפשר היה להבין איך חייה התנהלו דרך העיניים והמבע שלהן שלכד את האחר לקשר ולחיוניות לצד הגוף שלה, שנותר כבד ודחוי. בגופה ונפשה של המספרת נשזרה ילדותה ופיצול וחיים שלמים שנוגעים ביצריות חיוניות ומיניות שנותרו נגועים בהשפלה וביזוי.
מ. אייגן כותב[1] "אני
לא חושב שמישהו מאתנו שרד את הינקות והילדות לגמרי בחיים. מה שחי שורד על קרקע של
עצמי שלא נשאר חי. אנחנו משאירים מאחור הרבה ממה שאנחנו עכשיו, וממה שאנחנו יכולים
להיות. אנחנו מכסים יותר מעירום, אנחנו מכסים העלמות. אנחנו מנסים להראות יותר טוב
מאשר אנחנו. יותר חיים, יותר מושכים. אנחנו מנסים לכסות באיפור את התחושה של העצמי
המושמד עם סימנים של חיים."
הגוף הנחווה, הוא זה שידוע מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. וכך, במקום לפצל את הגוף
אפשר לחשוב את הגוף לא כסובייקט ולא אובייקט, אלא כשניהם. הוא גם לעצמו וגם
לאחרים. הגוף תמיד מעורב וקיים במקביל עבור העצמי ועבור האחר. אף אחד לא יכול
להכיר את גופי מבפנים כמוני וגם אני לא יכולה להכיר אותו כפי שהאחר/ת מכירה אותו.
בטיפול באנליזה ביואנרגטית, אנחנו מיצרים מרחב של נראות או ליתר דיוק, פוטנציאל לנראות ולאפשרות לדבר על ואת הגוף. כמטפלים אנו מביאים הזמנה עמוקה למטופל להתגלות וכמטופלים אנו לומדים להיות יכולים לשאת את מה שמתגלה. הקשבה והתבוננות מכוונת לשלל המופעים האקספרסיביים והתפקודיים של המטופל: נשימה, תנועה, דיבור… לראות, כאנליטיקאי ביואנרגטי, זה אומר להשתמש ביכולת להבין את האחר. אנו מניחים שקשה עד מאוד לשאת את הכאב שהיה כרוך בהתפתחות ושמצוי בקשרים משמעותיים, קשה למטופל להראות וקשה למטפל לראות ולגעת בכאב המתעורר אל מול האחר, עמו, ובמקביל בגופו שלו.
ההתבוננות של המטפל לכן אינה טכניקה
אלא עמדה טיפולית תאורטית כי האינפורמציה הנאספת מתכנסת למשמעות ולסיפור חיים. החיוניות
של האורגניזם/ האדם / הגוף, נובעת בראשיתה
מחיות ברקמות הגוף. התנועה הפעימתית של כל תא בגוף, של איברי הגוף ומערכות הגוף
היא התשתית להבעה העצמית. לכן, כל רגע בטיפול באנליזה ביואנרגטית, מדגים איך הדואליות
של בעיית גוףנפש היא יותר בעיה של הגדרה מאשר מהות. אדם אינו עשוי מגוף ומיינד,
נפש או נשמה. נקודת התבוננות אנרגטית מונחת כתשתית לדפוסים של נוכחות. התרגשות, חרדה,
התרחבות או נסיגה של אנרגיה מהפריפריה של הגוף, שברים ופיצויים המלמדים על האופן
בו יחסים נרקמים בעצמי ובקשר עם אחר. התבוננות, היא הדרך להכיר את עצמי, לא את
הגוף.
[1] Michael Eigen, The Annihilated Self, 2006